תקופת שלום ארוכת שנים הורידה מהנחיצות של מעמד הסמוראים ככוח צבאי לוחם. בסוף המאה ה- 19 החליט קיסר יפן לקרב את יפן למערב ולהעבירה תהליך מודרניזציה מואץ. כחלק מהתהליך נאסר על החזקת חרב בפומבי (1877). החרב, שהיה סמלם של הסמוראים הוצא אל מחוץ לחוק, ולמעשה בוטל מעמד הסמוראים ככח צבאי לוחם עצמאי.
בתי הספר והמורים לג'ו-ג'יטסו נאלצו למצוא עיסוק אחר או להעלם. חלקם היגרו מיפן למערב, חלקם נשארו ביפן והסבו את הג'ו-ג'יטסו הצבאי בו הם שלטו למתאים ללימוד אזרחים עם דגש על הגנה עצמית, וחלקם נטשו את דרך הג'ו-ג'יטסו הישנה ועברו לשיטות חדשות יותר כמו הג'ודו שהחל את דרכו באותו הזמן ושפותח ע"י ג'יגורו קאנו מתוך הג'ו-ג'יטסו, שיטה שעם הימים הפכה לאחת מאמנויות הלחימה הפופולריות ביפן ובעולם, או האייקידו שהסגנון המוביל שלו פותח ע"י מוריהיי אאושיבה ושגם הוא הפך לשיטה פופולרית מאוד בעולם.
באירופה היו בתי ספר רבים לג'ו-ג'יטסו. כשהפופולריות של הג'ודו עלתה, החלו באותם בתי ספר ללמד במקביל גם ג'ודו וגם ג'ו-ג'יטסו.
לארץ הג'ו-ג'יטסו הגיע מאירופה. עוד טרם קום המדינה, במסגרת אירגוני ההגנה היהודיים, עסקו המתיישבים בארץ בקפא"פ שהיה מבוסס בין השאר על ג'ו-ג'יטסו.
כיום הג'ו-ג'יטסו המודרני עוסק הן בהגנה עצמית "אזרחית" בשילוב מכות ידיים ורגליים, הורדות לקרקע, נעילות מיפרקים, חניקות, עבודה כנגד כלי נשק שונים (כמו סכין, מקל ואקדח) ושחרורים ממצבי תקיפה שונים, הן בעבודה בטחונית במסגרות של אכיפת חוק ומודיעין התקפי, והן בלחימה ספורטיבית במסגרות תחרותיות החל מקרבות האבקות וכלה בלחימה חופשית. ג'ו-ג'יטסו הוא שם כולל לכל אלה.
רבים מהאירגונים המודרניים לג'ו-ג'יטסו בחרו בשם זה לתיאור שיטתם בשל השילוב של עבודת הסטרייקינג (מכות) והגרפלינג (האבקות) בעבודת ההגנה העצמית שנלמדת אצלם.
לרן סודאי יש חגורה שחורה דאן 4 בג'ו ג'יטסו מודרני תחת ארגון WJJF.